<h1>חדושי תלמיד הרשב"א והרא"ש — ב"ק</h1>
<h2>דף יג:</h2>
[ב"ק קי"ג ע"ב] אמר רב ביבי בר גוזלא א"ר שמעון חסידא גזלו של גוי [אסור] אבדתו מותרת גזלו אסור כדרב הונא אמר רב מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידיך ולא בזמן שאין מסורין בידך אבדתו מותרת כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבדת הגוי שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לאחיך אתה מחזיר אבדה ואי אתה מחזיר אבדה לגוי. א"ר פנחס בן יאיר כל מקום שיש חלול השם אף אבדתו אסורה, אמר שמואל וטעותו מותרת כי הא דשמואל זבן לקנא דדהבא במר דפליזא מההוא גוי בארבעה זוזי ואבלע ליה זוזא יתירא, פירוש נתן לו זוזא יתירא, כדי שאם ירגיש הגוי יאמר כשם שטעה בזה כך טעה במה שלקחו במר דפליזא, (וי"ל) [וי"מ] דיהיב ליה זוזא יתירא כדי שיהיה שמח והולך לו לאלתר, פי' פליזא נחשת, רב כהנא זבן מאה ועשרים חביאתא דחמרא במר מאה מההוא גוי א"ל חזי דעלך קא סמיכנא פי' רב כהנא אמר לגוי כדי שאם ירגיש בדבר לא יחשוב שהרגיש רב כהנא בטעות. רב אשי הוה אזיל בארבא חזא הנהו שבישי דגופנא דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קטופי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דישראל הוא לא ליתי ואי דגוי הוא איתי [וכו'] דשקיל דמי ואי דישראל הוא לא תיתי דלא שקיל דמי. ומשמע דרב אשי מעיקרא למיהב דמי איכוון דהא גזל הגוי מדינא אסיר לכ"ע. וי"ל דלא אמרו גזלו אסור אלא כשידע הגוי אבל בדלא ידע לא. והראשון נראה עקר.
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק ע"ט ע"ב] מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משום יישוב ארץ ישראל אבל בסוריא מגדלין ובמדברות שבארץ ישראל אין מגדלין תרנגולין בירושלם מפני הקדשים ולא הכהנים שבארץ ישראל מפני התרומות. תנו רבנן רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר על יד על יד וכן מי שנדר נדר ליקח בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את [ההוגנת] לו ומעשה באשה אחת שהיה בנה מצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיקפוץ עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה וכשבא דבר אצל חכמים א"ל לא נתכוונה זו אלא להגון לה.
[ב"ק ק' ע"א] והא את הוא דאמרת מאן דאין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו ר' מאיר ולית הלכתא כותיה לא ר' מאיר וסבירא לן כותיה. הי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו, והא מתני' אפילו כר' יוסי דאמר בפרק לא יחפור על הניזק להרחיק עצמו אתיא, דהא אמר התם מודה ר' יוסי בגירי והא נמי גירי ניהו (ואפילו מגירי) דמשום ערבוב גפניו שמתערבבין עם התבואה הוא שנאסרה התבואה, וכן הלכה.
ולענין דבר הגורם לממון משמע דקי"ל כר' שמעון דאמר כממון דמי. תדע מדאמר לעיל על הא דאמר רבה השורף שטרותיו של חברו פטור אמר רב ששבא הא דרבה מחלקת ר' שמעון ורבנן היא לר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דשמעת ליה לר' שמעון בדבר שעקרו ממון כדרבא דאמר רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא ישראל אחר ושרפו [במועד] פטור שהכל מצווין עליו לבערו אחר הפסח מחלקת ר' שמעון ורבנן בדבר שאין עקרו ממון מי שמעת ליה. אלמא אפילו מאן דמחייב בדבר הגורם לממון בדינא דגרמי אפשר דלא מחייב, וכיון דקי"ל [כמאן דדאין דינא דגרמי קי"ל נמי] כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ואיכא למידק מדאמר בפרק מרובה גבי הא דתניא גנב שור הנסקל משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח אמר רבה הכא במאי עסיקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר ור' מאיר סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר' שמעון סבר לה כר' יעקב דאמר אם משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ותמיהא מלתא כיון דר"מ דאין דינא דגרמי ומוכחא שמעתין דמאן דדאין דינא דגרמי בדבר שאין גופו ממון כ"ש דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ למה להו למימר וסבר כר' שמעון לימא ר"מ לטעמיה דדאין דינא דגרמי, על כן יש מתרצין דכי היכי דאמרינן דמאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי אפשר דלא דאין דינא דגרמי בדבר שאין עקרו ממון הכי נמי איכא למימר דמאן דדאין דינא דגרמי אפשר דלא דאין דבר הגורם לממון כממון דמי, דבדינא דגרמי לא מיחייב אלא בדבר שהוא שוה ממון אבל בדבר שהוא אסור בהנאה ואינו שוה ממון לא מיחייב, ולפי זה אע"ג דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי לא קי"ל כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי אלא כרבנן דפליגי עליה, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ויש מתרצים דמשום הכי אמרינן בפרק מרובה וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי פי' כגון שגזל ממנו חמץ בפסח ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח והגונב קדשים שחייב באחריותם, דאי משום דינא דגרמי לא משלם תשלומי ד' וה' כיון שאינו שוה ממון דדינא דגרמי מדרבנן הוא דמיחייב ולא מדין תורה כדמשמע בסוף פרק הכונס צאן לדיר, ולתירוץ זה איכא לאוקומי פסקא דכתבינן דכיון דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי קי"ל נמי כמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, ודברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר דבכדי לא מפקינן דברי חכמים לבר מהלכתא.
ולכ"ע גרמא בנזקין פטור וכדאמרינן בפרק הכונס רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין גרמא בנזקין הוא ופטור. ובפרק שור שנגח את הפרה אמר רבא הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור. וכן בהשיך בו נחש משסה ודאי פטור. ואמרינן בפרק לא יחפור גבי הא דתנן מרחיקין את הסולם משובך מתני' אפילו כר' יוסי דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרי מודה ר' יוסי בגירי והכא נמי זימנין דבהדי דאנח ליה לסולם קפצה והא גרמא הוא אמר רב טובי בר קיסנא אמר רב מתנא אמר רב זאת אומרת גרמא בנזקין אסור.
ועתה יש לעיין מהו הנקרא גרמא בנזקין ומהו הנקרא דינא דגרמי. גרמא בנזקין הוא כל שאינו עושה מעשה בגוף הדבר הניזוק אלא שהוא עושה הזמנה שיבא הנזק, כסלם ונמיה וכמלבה האש ורוח מסייעתו, וכן הפורץ גדר לפני בהמת חברו והכופף קמתו של חברו לפני הדלקה בדוכתא דלא מטיא לה דליקה אלא ברוח שאינה מצויה, והשוכר עדי שקר והנותן סם המות לפני בהמת חברו, וכן המבעית את חברו בקול או בכיוצא בזה ולא אחז בו בשעה שהוא נותן עליו קולו מיקרי גרמא בנזקין משום דאיהו דמבעית אנפשיה ואין זה אלא עושה גרמא להבעית. דינא דגרמי הוא שעושה מעשה בשעת הנזק כגון השורף שטרותיו של חברו, הצורם אוזן פרה של חברו שהוא פוסלה לגבי מזבח בההוא מעשה דקא עביד, ומסור ומראה דינר לשולחני בההוא דבורא דקאמר אתי הזקא וכמאן דאזיק בידים דמי, והמסכך על גבי תבואתו של חברו אע"ג דבשעתא דמסכך אכתי לא אסר עד שיוסיף באחד ומאתים מ"מ כיון דגפנים דידיה קא אסרי כמאן דעביד איהו מעשה בשעת הזק דמי ומהאי טעמא מיחייב במחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה אע"ג דלא עבד מעשה כלל.
וצ"ע מאי איכא בין שור שנפל לבור והבאיש מימיו דפטרינן ליה משום דגרמא בנזקין ממחיצת הכרם שנפרצה, דהכא והכא ממילא אתי הזיקא שהרי הגפנים אינן מזיקין גוף התבואה וממילא הוא דמתסרא, ואפשר דשאני כלאים דכל חד וחד הוי דהיתרא באנפי נפשיה וכיון דתערובתן אוסרתן ונעשו כחתיכה דאיסורא חזינן להו לגפנים כאלו מזקי לתבואה ממש דהא אינהו ניהו דעבדי ערבוביא, ומ"מ כיון דלא עבדי מעשה ממש בגוף התבואה לא מיחייב בעל הגפנים אלא למאן דדאין דינא דגרמי, ומשמע דאפילו מאן דאית ליה היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא דרבנן הוא במחיצת הכרם שנפרצה מודה דהוי היזק, ואנן הכי קי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואם מת לא קנסו בניו אחריו כדגרסינן בפרק השולח במסכת גיטין, ובהא קי"ל כר' מאיר דמחייב בעל הכרם מדינא דגרמי ואפילו בניו אחריו חייבין. ואיכא למידק מאי שנא הא ממטמא ומנסך, י"ל הכא בעוד שהגפנים על גבי תבואה ניכר הוא ההיזק אבל מטמא ומנסך אפילו בשעת ההיזק אינו ניכר דאפילו נגע השרץ בטהרות של חברו אין ההיזק ניכר בשעת נגיעה דהא מאן דחזי ליה סבר דלמא לא הוכשרו. ולפי זה אם טמא משקין של חברו היזק הניכר הוא, וזה דוחק ועדין צ"ע.
<h2>דף לא:</h2>
[ב"ק י"ג ע"א] גופא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו בן עזאי אומר לרבות שלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ופרשה רב נחמן להא דבן עזאי דלא אתא למעוטי אלא מעשר דחמיר מבכור דאלו בכור נמכר תם חי ומעשר אינו נמכר הלכך חשיב ממון גבוה, ומדלא קאמר למעוטי בכור בארץ בזמן שב"ה קיים משמע דאפילו בכור בארץ חשיב ממונו לבן עזאי, ולפי זה אית לן למימר דסוגיין דלעיל דאתינן לאוקומי מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה דוקא בבכור בזמן הזה ואליבא דר' יוסי רבינא הוא דאזיל לטעמיה דחמיר ליה בכור משלמים כדבעינן לפרושי. ותמיהא מלתא דהא רב נחמן הוא דמפרש הכא מלתיה דבן עזאי ועל כרחין אית לן למימר דלידידי' מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה אפילו בבכור תם בזמן שב"ה קיים היא ואפילו בארץ, והא דקאמר לא שנו אלא בבכור דחוצה לארץ ע"כ אליבא דרבנן אמרה, וא"כ תקשה לן מאי קא מקשה ליה רבא מדר' יוסי הגלילי ומאי קא מפרק רבינא התם בבכור חוצה לארץ והא רב נחמן גופיה ס"ל דלבן עזאי וכ"ש לר' יוסי שבכור ממון בעלים הוא ואפילו תם בארץ. ודוחק גדול הוא לומר דרבא ורבינא לא שמיע להו הא דרב נחמן, ומיהו איכא ספרי דגרסי א"ד למעוטי מעשר ול"ג רב נחמן ורש"י ז"ל [כתב] דכי אמרינן ומה שלמים שטעונין סמיכה ונסכים תנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מיבעיא אבכור בחוצה לארץ אי נמי אבכור בזמן הזה קאי, דבכור תם בארץ בזמן שב"ה קיים כיון דלהקרבה קאי לית להו לכהנים זכייה בגוייהו ופשיטא דלא הוי ממון בעלים לכ"ע, וכי תימא א"כ לישני רב נחמן למעוטי בכור תם בארץ, איכא למימר דההוא פשיטא ליה דלאו ממון בעלים הוא ולא הוה צריך בן עזאי למעוטי, וכי אמרינן דאתי למעוטי מעשר בהא איכא חדושא אע"ג דדידיה ממש הוי לא חשיב ממון בעלים, ולפום אוקמתא דרב נחמן דקתני אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ה"ק לא אמרת בשלמים דהנך ממון גבוה הוא ולא אמרה אלא בבכור בלבד ומיעט שלמים ומעשר וכ"ש בכור תם בארץ בזמן שבית המקדש קיים בלבד.
[ב"ק י"ב ע"ב] פיס' נכסים שאין בהן מעילה, מעילה היא דלית בהו הא מקדש קדישי מאן תנא א"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי היא, פי' מדלא קתני נכסים שאינן של הקדש משמע דאיכא נכסי הקדש דמיחייב בהו כיון דלית בהו מעילה, והשתא למעוטי מאי אי למעוטי קרקעות וגדולי הקדש הא לא מסתבר דהני והני נכסי גבוה הן ומעילה מאי מהניא לשוויי בכלל נכסי גבוה הני טפי מהני, אלא ודאי מתני' אתי למעוטי קדשים קלים דלית בהו מעילה וקרינן בהו רעהו משום חלק בעלים ומני ר' יוסי הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דתניא ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' ומדקאמר שהן ממונו ש"מ בכל מידי חשיב להו ממונו ולא לענין קרבן אשם בלבד ויליף לה מדהדר כתב רחמנא או עשק את עמיתו דאלמא רבינהו קרא דלהוו בכלל עמיתו, והא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לימא דלא כר' יוסי הגלילי, פי' אי הוה אמרינן דמתני' נכסים שאין בהן דין מעילה קתני ואתי ככ"ע כדמוקי לה רבא לקמן, ור' יוסי הגלילי לא אמרה אלא לענין אשם ניחא, אבל השתא דמוקמת מתני' כר' יוסי הגלילי ואמרת דבכל מידי חשיב להו ר' יוסי הגלילי בכלל רעהו א"כ לימא דהך מתני' דקדושין דלא כר' יוסי היא. אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים לאחר מיתה לא אמר.
דעת רש"י ז"ל דשלמים לאחר שחיטה לאו ממון בעלים הוא ואפילו חלק הבעלים ומתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלקי בעלים נמי קאי ומשום דחזה ושוק (מקרי שפיר) הוי חלק הכהנים [מקרי שפיר] שאר הבשר חלק הבעלים. והכי נמי אמרינן בפ"ב דביצה דאחר שחיטה בעלים נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. בעלי התו' אומרים דשלמים אפילו לאחר שחיטה מיקרו ממון בעלים אליבא דר' יוסי הגלילי ומתני' דקדושין אחזה ושוק דהוו חלק כהנים קאי, והא דאמרינן בביצה דבעלים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הני מילי לענין נדרין ונדבות דאין קרבין ביום טוב משום דעקר שחיטה משום גבוה קא אתי ולא משום אכילת בעלים והוה ליה לכם ולא לגבוה. ולפי פי' רש"י ז"ל הכי מקשה ומחיים מי אמר, כלומר במידי דבר הקרבה הוא מי א"ר יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים אפילו מחיים, ובא להקשות על דברי ר' יוחנן שמעמיד דברי ר' יוסי אפילו בשלמים והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה וכו', דאלמא לא אמר ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ ומשני מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה וכו', כלומר במתנות כהונה בבכור אין הכי נמי דלא אמרה ר' יוסי כל היכא דחזי להקרבה, ורבינא דאמר משום דר' יוסי מודה במתנות כהונה משום הכי לא קאמר דכי אמר רב נחמן אליבא דרבנן דלא כר' יוסי ואוקי דברי ר' יוסי אפי' במתנות כהונה ובבכור בזמן הזה. ומיהו בשלמים אע"ג דחזו להקרבה ממון בעלים ניהו אליבא דר' יוסי. וקשה על זה דהא בהדיא קתני בן עזאי אומר לרבות שלמים ופרש"י ז"ל דבן עזאי לפרושי דר' יוסי הגלילי אתי, וא"כ היכי ס"ד דמקשה דלא אמרה ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ דלא קאי להקרבה, ואפשר שמקשה היה סבור דבן עזאי פליג אדר' יוסי אי נמי סבר כאבא יוסי בן דוסתאי דאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בזמן הזה אבל שלמים ומעשר ממון גבוה הוא וכדמפרש רבינא לאבא יוסי בן דוסתאי לקמן.
ובתו' פי' דקס"ד מעיקרא דבמתני' קדושין נמי אמרינן כי אמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא וההיא מתני' במתנות כהונה היא כדפרישית לפי דברי התו', ומשום הכי מקשה ליה ומחיים מי אמר כלומר במתנות כהונה והא תנן בכור מוכרין אותו תמים חי, פי' מה שאין כן במעשר כדאיתא לקמן, בעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה פי' ואפילו בתמים חי, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגויה אבל בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה לא, פי' לא אמר דמקדשין בו את האשה. ואיתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ומשום דס"ל לרבא דההיא מתני' לקושטא דמלתא לא אתיא כרבנן דלרבנן אפילו בכור בזמן הזה ואפילו בעל מום לא חשיב ממונו כדבעינן למכתב. משום הכי מקשה ליה מדר' יוסי הגלילי ומלתיה דר' יוסי בכל קדשים קלים נאמרה ואפילו בבכור, ומשמע דבכור דומיא דשלמים דחזו להקרבה ואפילו הכי קרי ליה ממונו ומ"ה מקשה מינה לרב נחמן, ומשני רבינא בכור בחוצה לארץ ואליבא דר' ישמעאל דאמר אם באו תמימים יקרבו [פי'] כשאמר ר' יוסי דקדשים קלים ואפילו בבכור הוי ממונו בבכור בחוצה לארץ דוקא אמר אליבא דר' ישמעאל. באו אין לכתחלה לא, פי' אין צריך להביאם כדמפר' פ' אלו קדשין א"ר ישמעאל שכל הקדשים אין להן פרנסה במקומן חוץ מבכור ומעשר שיש להן פרנסה במקומן שנאכלין במומן, ור' עקיבא פליג עליה בתמורה פרק ואלו קדשין ואמר לא יקרבו דדריש לה מהקשא ממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור פי' למעוטי חוצה לארץ שאין שם מעשר, והא דלא אוקי לדר' יוסי כר' עקיבא משום דדומיא דשלמים קתני דבני הקרבה נינהו. ורב נחמן לעיל הוה מצי לאוקומי מתני' דקתני בכור מוכרין אותו תמים חי וכו' אפי' בזמן שב"ה קיים ובבכור בח"ל, אלא דלא ניחא ליה לאוקומה כר' שמעון בלחוד. ואם איתא לישני ליה הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן, פי' אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דמחיים הוי ממוניה פשיטא דרב נחמן לא אמרה אליבא דר' יוסי הגלילי ומה ראה אביי להקשות ממנה, ורבינא היכי אוקי מילתיה דר' יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לימא איהו דאמר כרבנן. ה"ג אלא מתנות כהונה שני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, פי' מדרבינא שמעינן דר' יוסי הגלילי לא אמרה למלתיה במתנות כהונה דחזו להקרבה דהנך אפי' מחיים ממון גבוה ניהו, והלכך במתני' דקדושין לא מתרץ כאן מחיים כאן לאחר שחיטה אלא מתנות כהונה שאני. ונמצא עכשיו לפום מסקנא דשמעתין דאפי' לר' יוסי הגלילי מתנות כהונה לא הוו ממון בעלים אפילו מחיים כל היכא דקיימי להקרבה, ושלמים בין מחיים בין לאחר מיתה הוו ממון בעלים. ומיהו קשיא להדין פירושא הא דאמרינן בפ"ב דקדושין גבי המקדש בחלקו לימא מתני' דלא כר' יוסי הגלילי ומסיק כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה ולפום מאי דפירשו בתוס' דההיא מתני' בחלק כהנים בלחוד היא אתיא ההיא סוגיא כמאי דס"ד מעקרא ולא אתיא כמסקנא דשמעתין דהכא.
ומורי הרא"ש פירש דההיא מתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלק בעלים נמי קאי כמו שפרש"י ז"ל, ועל חלק בעלים קאמר התם כי קאמר ר' יוסי מחיים לאחר שחיטה לא קאמר, דבחלק כהנים פשיטא ליה דלא שנא מחיים ל"ש לאחר שחיטה כל דחזו להקרבה ממון גבוה הוא, וכונת המתרץ בשמעתין כד שני כי אמר ר' יוסי מחיים אחלק בעלים הות, אלא שהמקשה טעה וסבר דאמתנות כהונה נמי קאמר. ומשום הכי קשיא ליה דהא מדרבינא שמעינן דבמתנות כהונה דחזו להקרבה לא אמרה ר' יוסי ואפילו מחיים, ופריק מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, כלומר ואנא לאו במתנות כהונה קא מפליגנא בין מחיים לאחר שחיטה אלא בחלק בעלים. בין לפי' זה בין לפי התוס' קשה דרבינא דמחמיר בבכור יותר מבשלמים היינו טעמא משום דבכור קדושתו מרחם כדלקמן ובחזה ושוק דליתיה להאי טעמא משמע דלא חמור משלמים בחלק הבעלים. ולפי רש"י ז"ל אתי שפיר.
ופירשו בתו' דלמסקנא דשמעתין לא מתוקמא הא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי וכו' ומקדשין בו את האשה אלא כר' יוסי אבל לרבנן אפילו בכור בזמן הזה לא הוי בכלל רעהו, והכי נמי משמע מדאקשי רבא לרב נחמן דאוקמה בבכור בזמן הזה מדר' יוסי ואי הות מתוקמא כרבנן לא הוה מקשה ליה הכין, ואע"ג דאמרינן ואם איתא לימא הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן ה"ק אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דממון בעלים הן ע"כ מתני' דלא כר' יוסי ולית לה אוקמתא אלא אליבא דרבנן ונימא דרבנן חשבי לבכור בזמן הזה ממון, אבל למסקנא דמתוקמא שפיר כר' יוסי הדרינן למימר דלרבנן אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה. והכי משמע מדפליגי אביי ורבא לקמן בשור פסולי המוקדשין שנגחו ופי' מר יהודאי גאון ז"ל בבכור שור דלא פריק ליה, וכן צריך להיות כמו שיתבאר שם, ומסתמא בימיהם פליגי, אלמא בכור בזמן הזה נמי לא חשיב ממונו אליבא דרבנן. ומיהו נראה דדוקא מחיים חשוב ממון גבוה ואפילו בזמן הזה ואפילו בכור בעל מום כיון דאסיר בגיזה ועבודה ובחלב, אבל בכור בעל מום לאחר שחיטה אפילו בזמן הבית חשיב ממון בעלים דהא אפילו לגויים שרי להאכילו דאתקש לצבי ואיל כדאיתא בפרק פסולי המוקדשין. ומשמע דקי"ל הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי כיון דמוקמי פלוגתא דאביי ורבא דפרק הפרה כותייהו. ואית דפסקי הלכה כר' יוסי דסתם מתני' כותיה.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] רב אמר בטלה מחלקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו, פי' ולא מצו מסלקי בזוזי לההוא דגבו מיניה ארעיה אלא בטלה מחלקת ונוטל חלקו בקרקע ולא מצו אחין אמרי ליה אלו הוה אתי גבן הוה מסלקינן ליה בזוזי השתא את הוא דאפסדת נפשך ולית לך אלא זוזי, משום דאמר להו לא הוו לי זוזי בההיא שעתא. וכי תימא אכתי ליהבו ליה זוזי לבעל חוב ולסלקוה מארעא דהא קי"ל שומא הדרא, משכחת לה כגון דאורתא בעל חוב או זבנה. ושמואל אמר ויתר קסבר אחין שחלקו לקוחות שלא באחריות הן. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. י"מ דמספקא ליה אי יורשין הוו ושקיל כל חלקו בקרקע או לקוחות באחריות הוו ושקיל ליה במעות, הלכך להנך דגרסי שני אחין שחלקו החצי שיש לו ליטול נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ולהנך דגרסי שלשה אחין ה"ק מה שיש לו ליטול נוטל מכל אחד מן האחין רביע בקרקע ורביע במעות. וקשה להדין פירושא מדאמרינן על פלוגתא דרב ושמואל מספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו משמע דוקא אי יורשין הוו וכדרב, אי כלקוחות שלא באחריות הוו וכדשמואל. ויש מפרשים נוטל רביע בקרקע או רביע במעות דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות הוו ואפילו אם תמצא לומר יורשין הוו מצו מסלקי ליה במעות דאמרי ליה אי הוה אתי בעל חוב קמן בזוזי הוה מסלקינן ליה הילכך נוטל רביע בקרקע או במעות שאם רצו נותנים לו מעות. וגם לפי' זה קשה דנשוי פלוגתא בין רב אסי ורב בהא מילתא דאליבא דרב כיון דיורשין הוו לא מצו מסלקי ליה בזוזי ואליבא דרב אסי אפי' תימא יורשין הוו מסלקי ליה בזוזי. ועוד רביע בקרקע או במעות מבעי ליה רביע רביע למה לי. ועוד שא"א לפרש זה להנך דגרסי ג' אחין. הילכך הפירוש הא' עיקר. ודרב אסי מלתא באפי נפשה היא ולאו למימרא דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל אלא מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות באחריות הוו. ולרב אלפסי ז"ל יש פירוש אחר כתבתיו בפ' בית כור. וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלקת.
ולענין שני אחין שחלקו אחד נטל חלקו קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב וטרף קרקע מאחד מהן פסקי רבוואתא ז"ל כלישנא קמא דאמרי אזל האי ושקל פלגא בכספים בהדיה, ואע"ג דלפום לישנא בתרא לא שקיל כיון דבלישנא קמא אמרינן פשיטא האי ברא והאי ברא הכין קיי"ל. וכן פסק הרב אלפס ז"ל. וי"א דודאי כלישנא בתרא קימא לן לדינא דתלמודא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי הלכך כיון דבעל הקרקע לא משלם לבעל כספים אי מגנבי (ל)בעל כספים נמי לא משלם לבעל קרקע [אם טרף] בעל חוב חלקו, אבל עכשו שתקנו הגאונים ז"ל למגבי ממטלטלי דיתמי ונמצא דבעל כספים נמי נכנס בספק בעל חוב הילכך ניחא ליה לשלם לבעל קרקע אי טרפי מיניה כדי שישלם לו בעל הקרקע אי גבי מיניה בעל חוב כספים, (אלא) [ולא] דיקא הדין סברא שלא תקנו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי אלא במקום שאין שם קרקע אבל במקום שיש קרקע דמשתלם מיניה מן דינא לא תקנו לגבות מן המטלטלין, ועוד שאם נטל אחד זבורית ואחד בינונית מבעל זבורית משתלם בדינו דכיון שבררנו למעלה שיכול לפרוע חובו מאחד מן האחין אין לו לטרוף אלא למי שיש בידו זבורית וכל שכן דאין לו להשתלם מכספים שהם עדי עדית. הרב ר' יונה ז"ל.
ועלה בידנו מדבריו דאפילו בזמן הזה כל היכא דאיכא קרקע אין גובין מן היתומים ממטלטלי ואפילו מן המעות שהניח להן אביהן, וגבי שני אחין שחלקו אין בעל חוב יכול לגבות אלא מאותו שהזבורית בחלקו. ולעקר דברי הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כלישנא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, כתב הרב ז"ל דהיינו טעמא משום דכי אמרינן אדרבה זיל לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלימנא מינך להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלימנא מינאי, היינו דוקא אליבא דרב אסי דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות דמו. והילכך מספיקא מוקמינן ממונא בחזקת מריה ומצי אמר ליה בעל כספים להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלמנא מינאי דכלוקח שלא באחריות את, ואע"ג דאי נטלו שניהם קרקע גובה רביע בקרקע רביע במעות שאני קרקע דבחזקת מרה קיימא כל היכא דאיתה, ומיהו למאן דפשיטא ליה דכיורשין הוו לא אמרינן האי טעמא דאמר לה להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה מינך לא משתלימנא מינאי. ומשום דבלישנא קמא בעי למימר דאפילו לשמואל דאמר כלקוחות שלא באחריות הן וחוזר בעל הקרקע להשתלם מבעל כספים ומשום דלא עלה על הדעת שיכניס הוא עצמו לבית הספק יותר מאחיו, משום הכי קאמר אדרבא זיל לאידך גיסא דאם תמצא לומר דכלקוחות שלא באחריות (אם) [הם] אמר ליה בעל קרקע לבעל כספים וכו' דהא כיון דבעל כספים נמי הכניס עצמו לספק גנבה כאלו נטלו שניהם קרקע דמי. ולשמואל כי היכי דבקרקע וקרקע ויתר ה"ה נמי בכספים, ולרב אסי דמספקא ליה אם ויתר אם לאו מוקמינן ממונא בידא דמאן דתפיס ליה, והלכך לדידן דפשיטא לן כרב דאמר כיורשין הן אתי בעל קרקע ומשתלם מבעל כספים חלקו. והאי פירושא אתי שפיר למאי דכתבינן דמספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו שלא באחריות, אבל הנך דמפרשי דפשיטא ליה לרב אסי דלא ויתר אלא דמספקא ליה אי יורשין הוו ונוטל חלקו בקרקע אי לקוחות באחריות הוו ונוטל במעות לא מסתגי הדין פירושא. ומ"מ כל הגדולים ז"ל הסכימו לפסוק כלישנא קמא.
והוי יודע דהא איפסיקא הלכתא כרב [ולאו] לטעמיה דאיהו ס"ל האחין שחלקו יורשין הן, וקסבר יש ברירה, ואנן קיי"ל דבדאוריתא אין ברירה, אלא היינו טעמא דפסקו הלכה כרב משום דלהא מילתא כיורשין דמו משום דעל [דעת] כן חלקו. והשתא ניחא הא דקשיא [דרב אסי הכא מספק"ל אי כיורשין דמו ובגיטין פ' השולח] פשיטא ליה דאמר משמיה דר' יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק ע' ע"א] אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי א"ל רב אשי לאמימר מ"ט משום דר' יוחנן דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן. ואיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא מטלטלין דגזליה ולא כפרינהו דללישנא קמא לא כתבינן וללישנא בתרא כתבינן, אבל מטלטלי דאפקיד ליה ללישנא קמא נמי כתבינן דהא יכול להקדישן כדאיתא בסוף פרק המוכר [את] הספינה בההוא גברא דאיתי קרי לפום בדיתא ואתו כ"ע וחטפינהו קם מריהו ואקדשינהו ואמרינן עלה דכיון שאין כונת החוטפים לגזל אלא לקנותן קדישי. והכי מוכח בפרקין בכמה דוכתי. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלישנא בתרא דאמרי כותבין אגזלה דלא כפריה אע"ג דלא מצי מקדיש לה משום דס"ל שליחא שוייה, והילכך אפילו מידי דלא מצי מקנייה ליה מצי אורוכי עליה. ומינה דכותבין הרשאה אמלוה על פה. והכי משמע מדתנן בערכין [בכורות מ"ח ע"ב] שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים מת אחד מהן תוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר לבעלים ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא ודייקינן עלה מאי שנא לשני כהנים דאזיל להאי ומדחה ליה ואזיל להאי ומדחה ליה לכהן אחד נמי אזיל האי ומדחה ליה אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי וכו' ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבי. ויש לדחות ראיה זו דההיא מאן אמרה שמואל הא איהו אית ליה שאם נתעכלו המעות תוך שלשים יום אין בנו פדוי וא"כ דינן כפקדון. וא"ת א"כ תקשה מתני' לרב דאמר אפילו נתעכלו המעות בנו פדוי, תרץ מורי הרשב"א ז"ל דמוקי לה בשאמר לו האב בפירוש על מנת שלא יוציאם עד עבור ל' יום.
עוד הביאו ראיה מדאפליגו רב פפי ורב פפא בפרק יש נוחלין דרב פפי משמיה דרבא סבר יש לבכור קודם חלוקה ורב פפא סבר אין לבכור קודם חלוקה ואי זבין או יהיב קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואפילו הכי אמר רב פפא התם דכותב עליו הרשאה דאמרינן התם שתי נשים שלא בכרו וילדו במחבא ונתערבו וולדותיהן כותבין הרשאה זה לזה ואמר רב פפא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם בשהוכרו ולבסוף נתערבו כותבין, וגם ראיה זו דחה מורי הרשב"א ז"ל דהא אמרינן התם והא דרב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא בוכרא דזבין בנכסיה אתו לקמיה דרבא אמר לא עשה ולא כלום רב פפא סבר לא עשה ולא כלום בכלהו נכסי ורב פפי סבר לא עשה ולא כלום בפלגא, ואסיקנא הלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה, ואפשר דרב פפא נמי הדר ביה בתר דשמע הא דכותבין הרשאה זה לזה וידע דיש לבכור קודם חלוקה וידע דרבא לא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. והוא ז"ל סבר דאין כותבין הרשאה אמלוה על פה. וכן כתב הר"מ במז"ל. וא"ת ומ"ש מלוה על פה מגזלה דלא כפריה אידי ואידי לא מצי לאקנויין וכי היכי דבמלוה על פה לא מצי לאורוכי כיון דלא מצי לאקנויי בגזלה נמי נימא הכי. י"ל גזלה אע"ג דלא מצי לאקדושה מגזרת הכתוב דכתיב כי יקדיש את ביתו מצי לאקנוייה, ולגבי גנבה נמי דאמרינן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' ואמרינן דטעמא דלא משלם למרא קמא משום דלא ברשותו קימא וכדר' יוחנן, התם נמי הא כתיב וגונב מבית האיש ובעינן שתהא ברשותו לגמרי כדבעי בהקדש. וא"ת כיון דמצי מקני לה מ"ט דלישנא קמא דאמרי אין כותבין עליו אורכתא, י"ל קסברי בלישנא קמא אורכתא הקנאה גרועה היא ולא (א)חילא אלא אמידי דהוי ברשות מריה לגמרי כדבעינן בהקדש, ובגזלה אע"ג דמצי מקנה לה לא מצי לאורוכי עלה. ובתו' כתבו דגזלה כי היכי דלא מצי לאקדושה הכי נמי לא מצי לאקנויי ולפי זה אית לן למימר דללישנא בתרא כי היכי דכתבינן אורכתא אגזלה ה"נ כתבינן אמלוה על פה ולזה הסכימו רוב המפרשים ז"ל. ופשטא דשמעתא דצנועין הכי משמע דמדמינן חלול כרם רבעי ומעשר להקדש ואמרינן דכי היכי דלר' יוחנן אין יכול להקדיש דבר שהוא ברשות גזלן הכי נמי לא מצי מחלל פירות כרם רבעי ומעשר שני שהן ברשות הגזלן, ואמרינן נמי דאי מפקר פירי דהוו ברשות גזלן לא חייל עלייהו הפקר לפטרן מן המעשר ומינה דאין קנין חל עליהם.
אלא דתמיהה מלתא דהא בעי למכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך דהוא לשון הקנאה ואי כתבינן מידי דלא מצי לאקנויי שויתינהו למילי דרבנן כחוכא דלתקנו מילי דלא חיילי כלל, וי"ל תקנת חכמים הוא שתחול הרשאה אכל מידי דלא כפריה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואע"ג דמדינא לא חייל עליה קנין, הפקר ב"ד הפקר.
וכתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה דהא דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לאו דוקא דכפריה קודם כתיבת ההרשאה אלא אפילו כפריה בתר כתיבת ההרשאה אורכתא פסילא היא ואיבטילא לה משעת כפירה ולא דיינינן בה כל עקר, ולא עוד אלא אפילו הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר ואפילו מה שהודה אינו נותן מפני שיכול לומר לו לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בעל דברים דידי את. והקשו עליו מדאמר בשבועות פרק שבועת העדות טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי אבל מנה לפלוני ביד פלוני חייבין ואוקימנא לה בבא בהרשאה ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ואם איתא דאפילו כפריה בתר כתיבת אורכתא איבטילא, עדים היכי מיחייבו, אי דמודה ליה הא קא מודה אי דכפר הא איבטלא הרשאה. ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא אמר הרב כן אלא בממון שאין עליו עדים אבל בממון שיש עליו עדים לא דהא ליכא מחזי כשקרא כיון דקיימי עדים והילכך כשבא המורשה לתבוע ממון זה וכפריה האיך אי הוו מודו עדים לא איבטילא הרשאה, ובתר דכפריה מתלא תליא הרשאה עד דנחזי עדים מאי קא אמרי וכיון שכן ההרשאה לא נתבטלה ואיכא שבועה מפי תובע וכי כפרי עדים איבטילא לה הלכך חייבין. ור"ח ז"ל כתב והאידנא נהוג עלמא למכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה ולא ידעינן מנא להו ועל מה סמכו והמוציא מחברו עליו הראיה. ורת"ם ז"ל כתב דטעמא משום דקי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי והילכך כותבין אפילו אמטלטלי דכפריה, דכיון דלההוא לישנא טעמא דלא כתבי משום דמחזי כשקרא ממילא ידעינן דהשתא כתבינן אפילו אמטלטלי דכפריה, משום דקי"ל דלמחזי כשקרא לא חיישינן וכדאמר בפרק הכותב גבי האי אשרתא דכתיבא מקמי דלחוו סהדי חתמות ידיהו פסולה משום דמחזי כשקרא כי האי חיישינן, וכדאמרינן בפרק גט פשוט אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבו שטרא אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא ליתחזי כשקרא, וההיא דפרק הכותב לא קשיא דהתם שאני דלבסוף נסתלק אותו מיחזי כשקרא שהרי רואין הן חתמות ידייהו דסהדייא, וכן נמי בההיא דאמר פרק הכותב דאמרה להו ההיא איתתא כתובו לי זכותא דלכי משתבענא שקילנא ואסיקנא [דכתבינן] לה משום דלמחזי כשקרא לא חיישינן התם נמי לבסוף איסתלק ליה ההוא מחזי כשיקרא דלבסוף כשתשבע ישאר האמת כמו שאמרה, אבל בההיא דגט פשוט דכתבי שטרי אקניאתא אי לא כתבי יומא דאקנו ביה או יומא דקיימי ביה אלא ימים שבנתים לעולם ישאר הדבר מחזי כשקרא ולמחזי כשקרא כי ההוא ודאי חיישינן, והא דמטלטלי דכפריה נמי דכותה היא והלכך חיישינן, ותרצו בתו' כיון דאיכא מחזי כשקרא דלא חיישינן ליה הכא לא חיישינן ליה מפני התקנה שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וילך לו למדינת הים וכדי שלא ירגילו עצמן לכפור בממון חבריהם, וכן כתב הרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל, ובעל העטור ז"ל כתב אשכחן תשובה לרב אלפסי ז"ל מלתא בעלמא הוא דעבדינן בהרשאה ולא ילפינן מינה להקנאה.
[ב"ק י"א ע"ב] ואמר עולא אמר ר' אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו. פרת"ם ז"ל שנעשה טרפה ועדין הוא חי דאי בשמת פשיטא דהא מבן חדש כתיב ואפילו קים לן בגויה דכלו לו חדשיו לא הוי בכלל פדיון, והכי משמע במנחות פרק הקומץ רבה דפריך מהא למאן דמחייב בכור שיש לו שני ראשים נותן עשר סלעים לכהן דהוה ליה כטרפה משום דכל יתר כנטול דמי, וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה יכול אפילו נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק, פי' ונעשה טרפה אע"ג דהגיע לכלל זמן פדיון.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] ההוא גברא דתקע לחבריה שלחה רב טובי בר מתנה לקמיה דר' אסי סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן ופשטה מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. כתבו בתו' דכתובה הויא מאתים זוז של צורי בין למ"ד דאוריתא בין למ"ד דרבנן, דלא נחלקו רשב"ג וחכמים בפרק בתרא דכתובות אלא אם נותן לה ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא אבל לכ"ע שוה מאתים נותן לה דהא אפילו מ"ד דרבנן אקרא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אסמכוה. ואפילו כתובת אלמנה שהיא דרבנן לכ"ע הויא במנה צורי דהכי משמע בפ"ק דכתובות דכתובה של בתולה הויא כפלים משל אלמנה (גמ') [גבי] אחת אלמנת כהנים ואחת אלמנת ישראל, ובכל זוז יש משקל צ"ו שעורים שש עשרה שעורים בכל מעה ושש מעה כסף דינר. כן פי' הגאונים ז"ל. אמר ליה זיל הב ליה פלגא דזוזא אמר ליה ההוא גברא לא בעי ליה נתביה לעניי הדר אמר להו נתביה ניהליה איזיל אברי ביה נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא הכא עניי אנן יד עניי אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוסבול כו'. הא דלא זכו בה עניי אלא משום דאנן יד עניי אנן משום דהוי כמקדיש דבר שאינו בעולם, ואלו אמר לכשאגבנו יהיה לעניים בודאי זכו עניים בלאו ההוא טעמא אבל השתא דלא קאמר לכשאגבה אלא מעתה יהיה לעניים לא אמר כלום אי לאו טעמא דאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן. ור"ח ז"ל פי' שזה לא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו ואמר ליה רב יוסף יד עניי אנן וזכינו בו במעמד שלשתן ואמרינן בפ"ק דערכין משבאו ליד גבאי אינו רשאי לשנותה.
[ב"ק צ' ע"א] התוקע לחברו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו א"ר עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאלו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ד' מאות זוז א"ל תן לי זמן נתן לו הלך ושמרה על הפתח ושבר את הפך בפניה ובו כאסר שמן וגלתה את ראשה והיתה מטפחת על ראשה העמיד עליה עדים ובא לפני ר' עקיבא ואמר לו לאשה כזו אתה מחייבני ד' מאות זוז א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין הקוצץ את נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין, פי' התוקע לחברו שאחז בו ותקע באזנו בקול ולא חרשו דבחרשו משלם דמי כלו. סטרו שהכהו בידו על הלחי. צרם באזנו שמשך באזנו.
[ב"ק צ' ע"ב] גמ'. איבעיא להו מנה צרי תנן [או מנה מדינה תנן] ת"ש דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי. ואנן לא קי"ל הכי אלא כת"ק דאמר נותן לו סלע והיינו סלע מדינה דהוי אחד מן שמנה בסלע צורי וכדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' בההוא גברא דתקע לחבריה.
<h2>דף נג:</h2>
[ב"ק י"ב ע"ב] פיס' נכסים שאין בהן מעילה, מעילה היא דלית בהו הא מקדש קדישי מאן תנא א"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי היא, פי' מדלא קתני נכסים שאינן של הקדש משמע דאיכא נכסי הקדש דמיחייב בהו כיון דלית בהו מעילה, והשתא למעוטי מאי אי למעוטי קרקעות וגדולי הקדש הא לא מסתבר דהני והני נכסי גבוה הן ומעילה מאי מהניא לשוויי בכלל נכסי גבוה הני טפי מהני, אלא ודאי מתני' אתי למעוטי קדשים קלים דלית בהו מעילה וקרינן בהו רעהו משום חלק בעלים ומני ר' יוסי הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן דתניא ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' ומדקאמר שהן ממונו ש"מ בכל מידי חשיב להו ממונו ולא לענין קרבן אשם בלבד ויליף לה מדהדר כתב רחמנא או עשק את עמיתו דאלמא רבינהו קרא דלהוו בכלל עמיתו, והא דתנן המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לימא דלא כר' יוסי הגלילי, פי' אי הוה אמרינן דמתני' נכסים שאין בהן דין מעילה קתני ואתי ככ"ע כדמוקי לה רבא לקמן, ור' יוסי הגלילי לא אמרה אלא לענין אשם ניחא, אבל השתא דמוקמת מתני' כר' יוסי הגלילי ואמרת דבכל מידי חשיב להו ר' יוסי הגלילי בכלל רעהו א"כ לימא דהך מתני' דקדושין דלא כר' יוסי היא. אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים לאחר מיתה לא אמר.
דעת רש"י ז"ל דשלמים לאחר שחיטה לאו ממון בעלים הוא ואפילו חלק הבעלים ומתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלקי בעלים נמי קאי ומשום דחזה ושוק (מקרי שפיר) הוי חלק הכהנים [מקרי שפיר] שאר הבשר חלק הבעלים. והכי נמי אמרינן בפ"ב דביצה דאחר שחיטה בעלים נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. בעלי התו' אומרים דשלמים אפילו לאחר שחיטה מיקרו ממון בעלים אליבא דר' יוסי הגלילי ומתני' דקדושין אחזה ושוק דהוו חלק כהנים קאי, והא דאמרינן בביצה דבעלים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הני מילי לענין נדרין ונדבות דאין קרבין ביום טוב משום דעקר שחיטה משום גבוה קא אתי ולא משום אכילת בעלים והוה ליה לכם ולא לגבוה. ולפי פי' רש"י ז"ל הכי מקשה ומחיים מי אמר, כלומר במידי דבר הקרבה הוא מי א"ר יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים אפילו מחיים, ובא להקשות על דברי ר' יוחנן שמעמיד דברי ר' יוסי אפילו בשלמים והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה וכו', דאלמא לא אמר ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ ומשני מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה וכו', כלומר במתנות כהונה בבכור אין הכי נמי דלא אמרה ר' יוסי כל היכא דחזי להקרבה, ורבינא דאמר משום דר' יוסי מודה במתנות כהונה משום הכי לא קאמר דכי אמר רב נחמן אליבא דרבנן דלא כר' יוסי ואוקי דברי ר' יוסי אפי' במתנות כהונה ובבכור בזמן הזה. ומיהו בשלמים אע"ג דחזו להקרבה ממון בעלים ניהו אליבא דר' יוסי. וקשה על זה דהא בהדיא קתני בן עזאי אומר לרבות שלמים ופרש"י ז"ל דבן עזאי לפרושי דר' יוסי הגלילי אתי, וא"כ היכי ס"ד דמקשה דלא אמרה ר' יוסי אלא בבכור בחוצה לארץ דלא קאי להקרבה, ואפשר שמקשה היה סבור דבן עזאי פליג אדר' יוסי אי נמי סבר כאבא יוסי בן דוסתאי דאמר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בזמן הזה אבל שלמים ומעשר ממון גבוה הוא וכדמפרש רבינא לאבא יוסי בן דוסתאי לקמן.
ובתו' פי' דקס"ד מעיקרא דבמתני' קדושין נמי אמרינן כי אמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה לא וההיא מתני' במתנות כהונה היא כדפרישית לפי דברי התו', ומשום הכי מקשה ליה ומחיים מי אמר כלומר במתנות כהונה והא תנן בכור מוכרין אותו תמים חי, פי' מה שאין כן במעשר כדאיתא לקמן, בעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה פי' ואפילו בתמים חי, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגויה אבל בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה לא, פי' לא אמר דמקדשין בו את האשה. ואיתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל ביי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ומשום דס"ל לרבא דההיא מתני' לקושטא דמלתא לא אתיא כרבנן דלרבנן אפילו בכור בזמן הזה ואפילו בעל מום לא חשיב ממונו כדבעינן למכתב. משום הכי מקשה ליה מדר' יוסי הגלילי ומלתיה דר' יוסי בכל קדשים קלים נאמרה ואפילו בבכור, ומשמע דבכור דומיא דשלמים דחזו להקרבה ואפילו הכי קרי ליה ממונו ומ"ה מקשה מינה לרב נחמן, ומשני רבינא בכור בחוצה לארץ ואליבא דר' ישמעאל דאמר אם באו תמימים יקרבו [פי'] כשאמר ר' יוסי דקדשים קלים ואפילו בבכור הוי ממונו בבכור בחוצה לארץ דוקא אמר אליבא דר' ישמעאל. באו אין לכתחלה לא, פי' אין צריך להביאם כדמפר' פ' אלו קדשין א"ר ישמעאל שכל הקדשים אין להן פרנסה במקומן חוץ מבכור ומעשר שיש להן פרנסה במקומן שנאכלין במומן, ור' עקיבא פליג עליה בתמורה פרק ואלו קדשין ואמר לא יקרבו דדריש לה מהקשא ממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור פי' למעוטי חוצה לארץ שאין שם מעשר, והא דלא אוקי לדר' יוסי כר' עקיבא משום דדומיא דשלמים קתני דבני הקרבה נינהו. ורב נחמן לעיל הוה מצי לאוקומי מתני' דקתני בכור מוכרין אותו תמים חי וכו' אפי' בזמן שב"ה קיים ובבכור בח"ל, אלא דלא ניחא ליה לאוקומה כר' שמעון בלחוד. ואם איתא לישני ליה הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן, פי' אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דמחיים הוי ממוניה פשיטא דרב נחמן לא אמרה אליבא דר' יוסי הגלילי ומה ראה אביי להקשות ממנה, ורבינא היכי אוקי מילתיה דר' יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לימא איהו דאמר כרבנן. ה"ג אלא מתנות כהונה שני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, פי' מדרבינא שמעינן דר' יוסי הגלילי לא אמרה למלתיה במתנות כהונה דחזו להקרבה דהנך אפי' מחיים ממון גבוה ניהו, והלכך במתני' דקדושין לא מתרץ כאן מחיים כאן לאחר שחיטה אלא מתנות כהונה שאני. ונמצא עכשיו לפום מסקנא דשמעתין דאפי' לר' יוסי הגלילי מתנות כהונה לא הוו ממון בעלים אפילו מחיים כל היכא דקיימי להקרבה, ושלמים בין מחיים בין לאחר מיתה הוו ממון בעלים. ומיהו קשיא להדין פירושא הא דאמרינן בפ"ב דקדושין גבי המקדש בחלקו לימא מתני' דלא כר' יוסי הגלילי ומסיק כי אמר ר' יוסי הגלילי מחיים דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה ולפום מאי דפירשו בתוס' דההיא מתני' בחלק כהנים בלחוד היא אתיא ההיא סוגיא כמאי דס"ד מעקרא ולא אתיא כמסקנא דשמעתין דהכא.
ומורי הרא"ש פירש דההיא מתני' דקתני המקדש בחלקו וכו' אחלק בעלים נמי קאי כמו שפרש"י ז"ל, ועל חלק בעלים קאמר התם כי קאמר ר' יוסי מחיים לאחר שחיטה לא קאמר, דבחלק כהנים פשיטא ליה דלא שנא מחיים ל"ש לאחר שחיטה כל דחזו להקרבה ממון גבוה הוא, וכונת המתרץ בשמעתין כד שני כי אמר ר' יוסי מחיים אחלק בעלים הות, אלא שהמקשה טעה וסבר דאמתנות כהונה נמי קאמר. ומשום הכי קשיא ליה דהא מדרבינא שמעינן דבמתנות כהונה דחזו להקרבה לא אמרה ר' יוסי ואפילו מחיים, ופריק מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, כלומר ואנא לאו במתנות כהונה קא מפליגנא בין מחיים לאחר שחיטה אלא בחלק בעלים. בין לפי' זה בין לפי התוס' קשה דרבינא דמחמיר בבכור יותר מבשלמים היינו טעמא משום דבכור קדושתו מרחם כדלקמן ובחזה ושוק דליתיה להאי טעמא משמע דלא חמור משלמים בחלק הבעלים. ולפי רש"י ז"ל אתי שפיר.
ופירשו בתו' דלמסקנא דשמעתין לא מתוקמא הא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי וכו' ומקדשין בו את האשה אלא כר' יוסי אבל לרבנן אפילו בכור בזמן הזה לא הוי בכלל רעהו, והכי נמי משמע מדאקשי רבא לרב נחמן דאוקמה בבכור בזמן הזה מדר' יוסי ואי הות מתוקמא כרבנן לא הוה מקשה ליה הכין, ואע"ג דאמרינן ואם איתא לימא הא ר' יוסי הגלילי הא רבנן ה"ק אם איתא דר' יוסי הגלילי אפילו במתנות כהונה קאמר דממון בעלים הן ע"כ מתני' דלא כר' יוסי ולית לה אוקמתא אלא אליבא דרבנן ונימא דרבנן חשבי לבכור בזמן הזה ממון, אבל למסקנא דמתוקמא שפיר כר' יוסי הדרינן למימר דלרבנן אפילו בזמן הזה הוי ממון גבוה. והכי משמע מדפליגי אביי ורבא לקמן בשור פסולי המוקדשין שנגחו ופי' מר יהודאי גאון ז"ל בבכור שור דלא פריק ליה, וכן צריך להיות כמו שיתבאר שם, ומסתמא בימיהם פליגי, אלמא בכור בזמן הזה נמי לא חשיב ממונו אליבא דרבנן. ומיהו נראה דדוקא מחיים חשוב ממון גבוה ואפילו בזמן הזה ואפילו בכור בעל מום כיון דאסיר בגיזה ועבודה ובחלב, אבל בכור בעל מום לאחר שחיטה אפילו בזמן הבית חשיב ממון בעלים דהא אפילו לגויים שרי להאכילו דאתקש לצבי ואיל כדאיתא בפרק פסולי המוקדשין. ומשמע דקי"ל הלכה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי כיון דמוקמי פלוגתא דאביי ורבא דפרק הפרה כותייהו. ואית דפסקי הלכה כר' יוסי דסתם מתני' כותיה.
[ב"ק י"ג ע"א] גופא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו בן עזאי אומר לרבות שלמים אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ופרשה רב נחמן להא דבן עזאי דלא אתא למעוטי אלא מעשר דחמיר מבכור דאלו בכור נמכר תם חי ומעשר אינו נמכר הלכך חשיב ממון גבוה, ומדלא קאמר למעוטי בכור בארץ בזמן שב"ה קיים משמע דאפילו בכור בארץ חשיב ממונו לבן עזאי, ולפי זה אית לן למימר דסוגיין דלעיל דאתינן לאוקומי מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה דוקא בבכור בזמן הזה ואליבא דר' יוסי רבינא הוא דאזיל לטעמיה דחמיר ליה בכור משלמים כדבעינן לפרושי. ותמיהא מלתא דהא רב נחמן הוא דמפרש הכא מלתיה דבן עזאי ועל כרחין אית לן למימר דלידידי' מתני' דקתני ומקדשין בו את האשה אפילו בבכור תם בזמן שב"ה קיים היא ואפילו בארץ, והא דקאמר לא שנו אלא בבכור דחוצה לארץ ע"כ אליבא דרבנן אמרה, וא"כ תקשה לן מאי קא מקשה ליה רבא מדר' יוסי הגלילי ומאי קא מפרק רבינא התם בבכור חוצה לארץ והא רב נחמן גופיה ס"ל דלבן עזאי וכ"ש לר' יוסי שבכור ממון בעלים הוא ואפילו תם בארץ. ודוחק גדול הוא לומר דרבא ורבינא לא שמיע להו הא דרב נחמן, ומיהו איכא ספרי דגרסי א"ד למעוטי מעשר ול"ג רב נחמן ורש"י ז"ל [כתב] דכי אמרינן ומה שלמים שטעונין סמיכה ונסכים תנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מיבעיא אבכור בחוצה לארץ אי נמי אבכור בזמן הזה קאי, דבכור תם בארץ בזמן שב"ה קיים כיון דלהקרבה קאי לית להו לכהנים זכייה בגוייהו ופשיטא דלא הוי ממון בעלים לכ"ע, וכי תימא א"כ לישני רב נחמן למעוטי בכור תם בארץ, איכא למימר דההוא פשיטא ליה דלאו ממון בעלים הוא ולא הוה צריך בן עזאי למעוטי, וכי אמרינן דאתי למעוטי מעשר בהא איכא חדושא אע"ג דדידיה ממש הוי לא חשיב ממון בעלים, ולפום אוקמתא דרב נחמן דקתני אבא יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בכור בלבד ה"ק לא אמרת בשלמים דהנך ממון גבוה הוא ולא אמרה אלא בבכור בלבד ומיעט שלמים ומעשר וכ"ש בכור תם בארץ בזמן שבית המקדש קיים בלבד.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] רב אמר בטלה מחלקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו, פי' ולא מצו מסלקי בזוזי לההוא דגבו מיניה ארעיה אלא בטלה מחלקת ונוטל חלקו בקרקע ולא מצו אחין אמרי ליה אלו הוה אתי גבן הוה מסלקינן ליה בזוזי השתא את הוא דאפסדת נפשך ולית לך אלא זוזי, משום דאמר להו לא הוו לי זוזי בההיא שעתא. וכי תימא אכתי ליהבו ליה זוזי לבעל חוב ולסלקוה מארעא דהא קי"ל שומא הדרא, משכחת לה כגון דאורתא בעל חוב או זבנה. ושמואל אמר ויתר קסבר אחין שחלקו לקוחות שלא באחריות הן. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. י"מ דמספקא ליה אי יורשין הוו ושקיל כל חלקו בקרקע או לקוחות באחריות הוו ושקיל ליה במעות, הלכך להנך דגרסי שני אחין שחלקו החצי שיש לו ליטול נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ולהנך דגרסי שלשה אחין ה"ק מה שיש לו ליטול נוטל מכל אחד מן האחין רביע בקרקע ורביע במעות. וקשה להדין פירושא מדאמרינן על פלוגתא דרב ושמואל מספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו משמע דוקא אי יורשין הוו וכדרב, אי כלקוחות שלא באחריות הוו וכדשמואל. ויש מפרשים נוטל רביע בקרקע או רביע במעות דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות הוו ואפילו אם תמצא לומר יורשין הוו מצו מסלקי ליה במעות דאמרי ליה אי הוה אתי בעל חוב קמן בזוזי הוה מסלקינן ליה הילכך נוטל רביע בקרקע או במעות שאם רצו נותנים לו מעות. וגם לפי' זה קשה דנשוי פלוגתא בין רב אסי ורב בהא מילתא דאליבא דרב כיון דיורשין הוו לא מצו מסלקי ליה בזוזי ואליבא דרב אסי אפי' תימא יורשין הוו מסלקי ליה בזוזי. ועוד רביע בקרקע או במעות מבעי ליה רביע רביע למה לי. ועוד שא"א לפרש זה להנך דגרסי ג' אחין. הילכך הפירוש הא' עיקר. ודרב אסי מלתא באפי נפשה היא ולאו למימרא דמספקא ליה אי כרב אי כשמואל אלא מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות באחריות הוו. ולרב אלפסי ז"ל יש פירוש אחר כתבתיו בפ' בית כור. וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בית כור כרב דאמר בטלה מחלקת.
ולענין שני אחין שחלקו אחד נטל חלקו קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב וטרף קרקע מאחד מהן פסקי רבוואתא ז"ל כלישנא קמא דאמרי אזל האי ושקל פלגא בכספים בהדיה, ואע"ג דלפום לישנא בתרא לא שקיל כיון דבלישנא קמא אמרינן פשיטא האי ברא והאי ברא הכין קיי"ל. וכן פסק הרב אלפס ז"ל. וי"א דודאי כלישנא בתרא קימא לן לדינא דתלמודא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי הלכך כיון דבעל הקרקע לא משלם לבעל כספים אי מגנבי (ל)בעל כספים נמי לא משלם לבעל קרקע [אם טרף] בעל חוב חלקו, אבל עכשו שתקנו הגאונים ז"ל למגבי ממטלטלי דיתמי ונמצא דבעל כספים נמי נכנס בספק בעל חוב הילכך ניחא ליה לשלם לבעל קרקע אי טרפי מיניה כדי שישלם לו בעל הקרקע אי גבי מיניה בעל חוב כספים, (אלא) [ולא] דיקא הדין סברא שלא תקנו הגאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי אלא במקום שאין שם קרקע אבל במקום שיש קרקע דמשתלם מיניה מן דינא לא תקנו לגבות מן המטלטלין, ועוד שאם נטל אחד זבורית ואחד בינונית מבעל זבורית משתלם בדינו דכיון שבררנו למעלה שיכול לפרוע חובו מאחד מן האחין אין לו לטרוף אלא למי שיש בידו זבורית וכל שכן דאין לו להשתלם מכספים שהם עדי עדית. הרב ר' יונה ז"ל.
ועלה בידנו מדבריו דאפילו בזמן הזה כל היכא דאיכא קרקע אין גובין מן היתומים ממטלטלי ואפילו מן המעות שהניח להן אביהן, וגבי שני אחין שחלקו אין בעל חוב יכול לגבות אלא מאותו שהזבורית בחלקו. ולעקר דברי הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כלישנא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, כתב הרב ז"ל דהיינו טעמא משום דכי אמרינן אדרבה זיל לאידך גיסא דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנבי לא משתלימנא מינך להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלימנא מינאי, היינו דוקא אליבא דרב אסי דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות דמו. והילכך מספיקא מוקמינן ממונא בחזקת מריה ומצי אמר ליה בעל כספים להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה לא משתלמנא מינאי דכלוקח שלא באחריות את, ואע"ג דאי נטלו שניהם קרקע גובה רביע בקרקע רביע במעות שאני קרקע דבחזקת מרה קיימא כל היכא דאיתה, ומיהו למאן דפשיטא ליה דכיורשין הוו לא אמרינן האי טעמא דאמר לה להכי שקלת ארעא דאי טרפי לה מינך לא משתלימנא מינאי. ומשום דבלישנא קמא בעי למימר דאפילו לשמואל דאמר כלקוחות שלא באחריות הן וחוזר בעל הקרקע להשתלם מבעל כספים ומשום דלא עלה על הדעת שיכניס הוא עצמו לבית הספק יותר מאחיו, משום הכי קאמר אדרבא זיל לאידך גיסא דאם תמצא לומר דכלקוחות שלא באחריות (אם) [הם] אמר ליה בעל קרקע לבעל כספים וכו' דהא כיון דבעל כספים נמי הכניס עצמו לספק גנבה כאלו נטלו שניהם קרקע דמי. ולשמואל כי היכי דבקרקע וקרקע ויתר ה"ה נמי בכספים, ולרב אסי דמספקא ליה אם ויתר אם לאו מוקמינן ממונא בידא דמאן דתפיס ליה, והלכך לדידן דפשיטא לן כרב דאמר כיורשין הן אתי בעל קרקע ומשתלם מבעל כספים חלקו. והאי פירושא אתי שפיר למאי דכתבינן דמספקא ליה לרב אסי אי יורשין הוו אי לקוחות הוו שלא באחריות, אבל הנך דמפרשי דפשיטא ליה לרב אסי דלא ויתר אלא דמספקא ליה אי יורשין הוו ונוטל חלקו בקרקע אי לקוחות באחריות הוו ונוטל במעות לא מסתגי הדין פירושא. ומ"מ כל הגדולים ז"ל הסכימו לפסוק כלישנא קמא.
והוי יודע דהא איפסיקא הלכתא כרב [ולאו] לטעמיה דאיהו ס"ל האחין שחלקו יורשין הן, וקסבר יש ברירה, ואנן קיי"ל דבדאוריתא אין ברירה, אלא היינו טעמא דפסקו הלכה כרב משום דלהא מילתא כיורשין דמו משום דעל [דעת] כן חלקו. והשתא ניחא הא דקשיא [דרב אסי הכא מספק"ל אי כיורשין דמו ובגיטין פ' השולח] פשיטא ליה דאמר משמיה דר' יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות.
